הפרהוד בעירק בשנת 1941 חג שבועות התש"א

בס"ד

נתקבל מהרב והפייטן הגדול חכם דוד מנחם שליט"א

הייתי שם.

כשם שהייתי בהר סיני
במעמד מתן תורה-
כך הייתי בפרהוד,
בבגדד של 1941
בחג שבועות תש"א.

הייתי שם.

יצאתי עם סבי – כשעוד היה רק אב צעיר –
סבי, חכם גרג'י יאיר
המורה הנודע של "מדרש מנשה צאלח"
החזן החנון של כנסת "צלאת' דינה"
שבשכונה החדשה באב א שרק'י.

נצמדתי לחיקו
מתחת שכמו
וכפו הגדולה סוככה על פני
בכל עת שמראה קשה לצפייה
עמד בדרכנו.

סבי, מראהו כארזים
גבר תמיר וגבה קומה
משכמו ומעלה.
צ'ידרה משולשת על ראשו
הולך בנחישות נכחו
לא פונה ימין ושמאל
כפי שהיה הולך בערוב ימיו
ברחובות שכונת מקור ברוך
וחליפתו הלונדונית בעלת שלושת החלקים
סדורה וסגורה על פי מידותיו.
רק שקשוק השעון האנגלי
האחוז בדש חליפתו
השמיע נקישותיו העדינות.

נקישות אחרות שנשמעו בסביבה
חזקות היו
קשות היו
ואחריהן נשמעו חרחורי גסיסה ונפיחת נשמה.

גופת אישה שרועה לצד הדרך
וטרם כיסתה כפו של סבי את עיני
זיהיתי אותה. 
הייתה זו סועד
הבחורה היפה של השכונה,
בעלת עיני הטורקיז.
התאנו לה כמה פורעים פראים
משכוה מהאוטובוס
אנסוה, בזזו את תכשיטיה,
ובתרו שדיה.
כך מושלכת הייתה
ועיניה מגולגלות ומגלות לובנן.

עשרים צעדים ממנה
היה מוטל עזרא, ארוסה.
חליפתו משוכה לאחור
חולצתו ספוגה דם
ונחיל אדום מאפו
התחרה עם אדמומית הורד שבדש חליפתו.

וביניהם רצה בחורה עטופה באיזאר שחור 
ובידה ביזה;
צמיד האירוסין שצרף ורקע עזרא לסועד בזהב אדום.
אחריה קרא בחור מיוזע כמעודד: סחטיין.

בגדד סערה ועמדה דום יחד.
מעיר גדולה של חכמים וסופרים
הפכה תוך יומיים קן של בוזזים בזויים.
חכמת חכמיה סרחה,
וגדולתה, 
גדולת בבל רבתי מימי התלמוד-
ועיר ספרי החכמה מימי הארון אל רשיד
הגאלה.
מימי הארון אל רשיד
עד רשיד עלי אל כילאני הצורר
עמדה דום,
נתגלתה ערוותה
ונתביישה.

הקאיי (הוא מאכל חג השבועות בבגדאד) שהכינה סבתי נג'יה
התקרר
ושומן החמאה הירוקה
קרש ונתקשה
כשם שנקרש דמם
של סועד ועזרא
ושל בני הגולה שבבבל.

המואזין צרח בהשתלהבות
בלי כוונה,
בלי מנגינה, 
לא לפי מקאם,
סתם כך, צרח:
"אללה אכבר
אשהדו אנא לא אלא אלה אללה"
ואללה באשר הוא התבייש,
שנזכר שמו על הקלקלה
במבואות המטונפות של גטו בגדאד,
באוויר דם עבש,
חמס שוד ושבר
שנאה ושלהוב יצרים.

וזקני
שצדיק היה
וחסיד היה
ולא בא בטרוניא עם בוראו מעולם,
המשיך את דרכו חרש לבית חכם יצחק דרזי
הבית הקיצוני שבשכונה היהודית
לערוך סליחות וקינות,
-חג שבועות התבלבל לו עם בין המיצרים וימים נוראים
בבגדד של 1941 –
ובדרכו לחש בינו ובינו בהטעמה אל תוך עצמו:
אֶת כָּל זֶה רָאִיתִי וְנָתוֹן אֶת לִבִּי 
לְכָל מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ 
עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ.

באותה שעה למדתי ממנו שני דברים:
לא בני שטן פרעו חוק בפרהוד,
לא!
אם היו אלו בני שטן-
היינו מתנחמים
שכך דרכו של שטן
ודרך בניו אחריו
שאוחזים מעשה אביהם בידיהם.
היו אלו בני אדם!
בני אדם, הנולדים מאיש ואישה.

אדם ששלט באדם אחר
שדדו בזזו אנסו וטבחו
לְרַע לוֹ,
לְרַע להם,
לְרַע לאדם,
לכלל האדם באשר הוא אדם.

כל עוד שלטה בארצם מפלגת הבעת, מ-1968 עד 2003, על בני העם העיראקי נאסר לבחון את סוגיית היהודים שחיו בעיראקהגלייתם מהמדינה והשפעתם על החיים בעיראק. כל מה שנגע לתרומתה של הקהילה היהודית לחברה העיראקית הושתק. אבל מאז 2003 החלו העיראקים לחשוב שוב על שכניהם היהודים ועל החותם שהטביעו בחברה. הם גם התחילו לחשוף את השיטות שבהן נעקרו ממקומם.

במשך למעלה מ-2,500 שנה חיו יהודים בעיראק, רובם בבגדאד אבל חלקם בבאבל, במוסול ובערים אחרות. לפי האומדן הם מנו בממוצע כ-2.6 אחוזים מכלל האוכלוסייה בעיראק. בשנות ה-40 וראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת נפלו היהודים קורבן למעשי ביזה והרג, שהובילו בסופו של דבר לעקירתם. ההתקפות הראשונות נגד יהודים התרחשו ב-1941, בתקופת ממשלתו הפרו-נאצית של ראש הממשלה ראשיד עלי אל-כילאני.

בספרו "בגדאד אהובתי" מצטט הפרופ' שמואל מורה סטטיסטיקות ממשלתיות המתעדות אלפי מקרי מוות בקרב יהודים ועיראקים באותה תקופה. הסופר וההיסטוריון העיראקי קאדם חביב תיעד את הסטטיסטיקות במחקר שכותרתו "ההפיכה והפָרָהוּד [הפרעות] נגד יהודים בפברואר-מאי 1941". הוא מצטט סטטיסטיקות ממשלתיות מיוני 1941, שלפיהן נאמד מספר ההרוגים ב-110ומספר הפצועים ב-204. חביב כלל גם אומדנים של משקיפים, ביניהם מנהיג היהודים בעיראק המצוטט באומרו כי "מספר היהודים שנהרגו הוא 179, ו-2,118 נפצעו. מספר הבתים שנבזזו בזמן הפרהוד מגיע ל-1,000, ו-2,500 חנויות נשדדו. ו-40 אלף יהודים סבלו אבדות, קלות או כבדות".

כשחולקה פלשתינה ב-1948 גבר הכעס על היהודים, שנתפסו כפרו-בריטים ופרו-ציונים, וההתקפות בבגדאד החמירו. ב-1950 הוציאה ממשלת עיראק צו שבו נדרשו יהודי עיראק לוותר על אזרחותם ולצאת לישראל תוך שהם מותירים מאחור את רכושם. ההיסטוריון ראשיד אל-חיון טוען כי מספר אנשי דת ערבים מילאו תפקיד בפיתוח תוכנית לעזיבתם הכפויה של כ-150 אלף יהודים עיראקים.

הסרט מ-2014 "עסוואת אל-ראהיל" (צלילים של עזיבה), שהופק בידי [תחנת הטלוויזיה האמריקאית] אל-חורה-עיראק בערבית ובאנגלית, בוחן את התפקיד שמילאו יהודים עיראקים בהתפתחות המוזיקה בעיראק. בראיון טלפוני שנערך ב-4 בדצמבר סיפר מוחמד חוסיין, מפיק הסרט שעובד באל-חורה בוושינגטון, על התגובות הבלתי צפויות שהתקבלו מעיראקים אחרי שהסרט הוקרן לראשונה בערבית בערוץ. לתחושתו, הסיפורים שסופרו בסרט ריגשו את העיראקים והם חשו מעין נוסטלגיה לאנשים האלה שהשפיעו לחיוב על החיים בעיראק.

תוכניות טלוויזיה שהופקו מאז 2003 חשפו רבות על החיים וההישגים של היהודים בעיראק. "סלימה פאשה" – סדרה בת 30 פרקים מ-2012 שנכתבה בידי פאלאח שאקר, בוימה בידי באסם קאהאר והופקה בערוץ אל-שרקיה – מספרת את סיפורה של הזמרת העיראקית היהודייה המפורסמת סלימה מוראד. הסדרה נוגעת בהיבטים רבים של החיים היהודיים בעיראק ובדרך שבה אולצו היהודים לעזוב.

בדיווח של תחנת הרדיו "עיראק החופשית" (Radio Free Iraq) מ-25 במאי 2011 תוארו תושבי השכונה הבגדאדית "מקום תורה", מקום מושבם של כמה מתושבי העיר היהודים, כמי שנמנו עם המשפחות המכובדות ביותר בבגדאד. דיווח של "רדיו עיראק החופשית" מספטמבר 2012 חשף כי בבגדאד עדיין קיים בית קברות יהודי הנמצא בהשגחתו של אדם מוסלמי, שגם קובר את בני המשפחה היהודית היחידה שנותרה בעיר.

המפיק חוסיין סיפר כי העיראקים נזכרים עכשיו בהשפעתם של יהודי עיראק, מפני שהמידע עליהם אינו מושתק עוד. האיסור שהוטל קודם לכן על עיסוק בנושא גרם לזלזול ביהודים ולהתעלמות מתרומתם למדינה. משהוסר האיסור אפשר היה לדון במידע שעכשיו חודשה הגישה אליו, הכולל ממצאים חיוביים.

חוסיין ציין כי אחת התרומות של היהודים לחיים האמנותיים בארץ הייתה הענקת צביון עיראקי לאומי לשירים. אחד המלחינים היהודים הבולטים בעיראק היה סאלח אל-כווייתי, שהיה פופולרי בשנות ה-30 של המאה הקודמת. אנשים ברחבי עיראק שרים את שיריו עד עצם היום הזה.

נראה שגם יהודים עיראקים מבטאים בימים אלה רגשות נוסטלגיים. באוקטובר שידר ערוץ אל-רשיד תוכנית שכותרתה "יהודי עיראק: נוסטלגיה לעבר". הופיעו בה גולים עיראקים בבריטניה שהעלו זיכרונות מחייהם לפני הגלות והביעו רצון לחזור לעיראק. קבוצה של עיראקים הקימה דף פייסבוק הקורא לחזרתם של היהודים למדינה.

ב-20 באפריל 2009 דיווח העיתון אל-זאמאן על אשה יהודייה עיראקית שהצליחה להחזיר לעצמה את ביתה בבגדאד לאחר שזכתה בתביעה משפטית להחזרת רכוש שהוחרם כשאולצו היהודים להגר.

דומה שתשומת הלב ליהודי עיראק הגולים עודדה גם אחרים לבחון את ההיסטוריה שלהם ועודדה את העיראקים להביע את השקפותיהם. ערוצים כמו אל-ערבייה, אל ג'זירה ואחרים דיווחו על הנושא, דיווחים שהתמקדו בדרך כלל בדו-קיום ששרר בין היהודים למוסלמים בעיראק ובכבוד שרחש כל צד לאמונותיו של האחר. לדוגמא, ערוץ [היוטיוב] NFO דיבר עם עזרא לוי (83), שעדיין מחזיק בביתו בבגדאד לוח שעליו חקוקים פסוקים מן הקוראן לצד סמלי דת יהודיים.

יהודים חיו בעיראק מאז התקופה הבבלית. כמו עיראקים אחרים, הם דבקו בזהותם העיראקית למרות התמורות הגדולות שחוותה המדינה. מה שקרה בשנות ה-50 של המאה הקודמת היה יותר מכפי שיכלו לסבול. כיום נעקרים באותו אופן הנוצרים בכמה אזורים בעיראק בידי המדינה האסלאמית, שמאלצת אותם לעזוב את הערים והעיירות שבהן חיו אבות אבותיהם.

 

 

Share Button

2 תגובות על הפוסט “הפרהוד בעירק בשנת 1941 חג שבועות התש"א

  1. כל זה חדש לי ואני מאמינה שהם יודעים שבעצם היהודים הבבלים הם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של עירק מבחינה כלכלית אומנות דת מסחר ועוד בקיצור "בת בבל השדודה……," אכן התקיימו דברי דוד המלך עליו השלום תודה רבה , מאד נהנתי ,
    אורנה חגי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים