דיני מוקצה בשבת

 

 

בס"ד

דיני מוקצה מאת מרן הראשל"צ הגאון המקובל מרדכי אליהו ע"ה

 

הרב מרדכי אליהו

דיני מוקצה ממרן הראשלצ הרב מרדכי אליהו שליטא

דיני מוקצה

 

מאחר וגאון עוזנו ועט"ר בעל הבא"ח זיע"א כתב בשנה שניה בפרשה זו חלק מהלכות מוקצה, אנו נמשיך בדרכו.

 

אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצימוקים

הגמרא אומרת (שבת דף מ"ה, וביצה דף מ' ע"ב) "אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצימוקים בלבד". הפשט הוא, שאין דין מוקצה אלא בגרוגרות וצימוקים. בזמנם היו שוטחים ענבים או תאנים על הגג כדי לייבשם, וכיון שתהליך הייבוש אורך זמן רב, ובנתיים הפירות אינם ראויים לאכילה כי הם בתהליך מטריוּת לייבוש, הוא מסיח דעתו מהם ודוחה אותם בידיו.

בעל הבא"ח זיע"א מבאר את דברי ר"ש גם בדרך המוסר. אומר ר"ש: אין יהודי שהוא בגדר מוקצה אצל הקב"ה, ואפילו אם התרחק מאד יש לו תקנה וצריך לקרבו. אבל אם יש אדם שהוא בגדר 'דחינהו בידיים', שהוא היה תאנה טובה או ענבים טובים, ושנה ופירש להכעיס, הוא כבר נכנס לגדר מוקצה, ואעפ"כ אין להתיאש ממנו, ואדרבה יש להתפלל עליו שיחזור לאביו שבשמים.

 

מיגו דאתקצאי לבין השמשות

יש כלל בהלכות מוקצה בשבת שנקרא "מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא". כלומר, כל חפץ שהיה מוקצה בכניסת השבת, אינו יוצא מידי איסורו במשך השבת, למרות שהוסרה הסיבה לאיסורו.

שעון שבת – כשהחשמל נכבה בליל שבת ע"י שעון שבת, יש שרוצים להוריד את המתגים בארון החשמל או בשקעים שבקיר כדי שלמחרת בבקר לא ידלק החשמל, אך הדבר כרוך באיסורי דרבנן ודאורייתא, וזאת מכמה טעמים: א. הכפתור שהם נגעו בו דינו מוקצה, כי בבין השמשות היה דינו מוקצה – ומיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא ב. בפעולה של הורדה או הגבהה של המתג הם עוברים על בונה או סותר בשבת (בלחיצה על המתג נוצר חיבור של שני חוטי חשמל וזה בונה, ובכיבוי המתג נפרדים שני חוטי חשמל וזה סותר), ויש להזהר בזה מאד, ואנחנו רגילים לומר על שעון שבת "לא תגע בו יד", ואין לקצר או להאריך את זמן פעולתו של שעון שבת, כי יש בו דין תוקע, ודין בונה, ולעיתים גם דין סותר, וכולם איסור דאורייתא.

כביסה – בגדים שכובסו ביום שישי, ותלה אותם לייבוש, ובכוונתו ללובשם למחרת ביום שבת, מכיון שבבין השמשות הם היו עדיין רטובים שאם יגע בהם יסחוט, אע"פ שבמהלך הלילה הם התייבשו – דינם כמוקצה ואסור ללובשם בשבת, כי מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא (ועיין למש"ב סי' ש"ח ס"ק ס"ג).

סחבה (סמרטוט רצפה) – שניקה עמה את הבית בערב שבת, והיא רטובה מאד בבין השמשות, באופן שאם יגע בה יצאו ממנה מים, אע"פ שהתייבשה במהלך השבת, אסור להשתמש בה בשבת, כי מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, כאמור לעיל.

 

אין מוקצה באוכלין

ופעם הקשו לי, הכיצד אוכלים 'חמין' בשבת בבוקר, והרי בבין השמשות היה בחמין שעועית וחומוס שאינם ראויים לאכילה כלל וא"כ הם מוקצה, וכיצד הותרו במהלך השבת? אלא, שאין דין מוקצה באוכלין.

ולכן אם למשל קיבל כמה חבילות של שוקולד וגמר בדעתו ליתנם במתנה, אע"פ שהקצה אותם מדעתו – מותר לו לאכול מהם בשבת, כי אין דין מוקצה באוכלין.

 

מוקצה בכלים – דין 'אוצר'

יש דין של "אוצר" בשבת, והוא: שאם הניח בגדים או כלים על מנת שלא להשתמש בהם כלל, אלא שומר אותם לשעת צורך, חל עליהם דין מוקצה. ולכן אם למשל קיבל לרגל הולדת בנו את בתו כמה חליפות לתינוק ואינו צריך את כולם, ושמר כמה מהם בארון כדי ליתנם במתנה, חל על בגדים אלו דין מוקצה, ואסור לו ליטול מהם בשבת, כיון שהקצה אותם מדעתו.

 

ובדרך אגב, אם בעל שמחה קיבל מתנה מחברו, עליו להחזיר מתנה לכשישתתף בשמחת חברו. עד כדי כך שמעיקר הדין נפסק ש"שושבינין" ניתן להוציא בדיינין – כלומר אם מביא מתנה לחברו בעת שמחה, יש זכות לחברו לתבוע אותו לדין תורה אם הלה השתתף בשמחתו ולא הביא לו מתנה, וכיום לא מקפידים על כך (ועיין לשו"ע אבהע"ז סי' ס'. ולרמב"ם פ"ז מהל' זכיה ומתנה). יש אומרים, שלא מביאים לחתונה אלא את מחיר המנה שאוכלים.

מדיני מעשר כספים: הכלל הוא: כל דבר שאדם מחויב לעשותו, אינו יכול לשלם מכספי מעשר, אבל דבר שאינו מחוייב בו יכול לתת מכספי מעשר. מתנה לחתונת בן תורה – לשמחה של בן תורה מומלץ לתת יותר ממה שרגיל, ואת הסכום שמוסיף יכול לתת מכספי מעשר. קניית 'עליה' או 'מפטיר' בבית הכנסת – אין לשלם מכספי מעשר, אלא אם מוסיף מעבר למה שרגיל לתת כדי לזכות במצוה וכגון שיש לו יארצייט וכד', או שמוסיף לכבודו של בית הכנסת, שאת התוספת יכול לתת מכספי מעשר. ספרי קדש – מותר לקנות ספרי קדש מכספי מעשר (למשל, אם רוצה לקנות גמרא מיוחדת שיש בה הרבה פירושים או שיש בה ניקוד או ציורים להמחשת הנלמד וכדו'), אבל חובה עליו לכתוב בתחילת הספר: "נקנה מכספי מעשר". והנפקא מינה היא: שאם יבא חברו וירצה לשאול ספר זה (שנקנה מכספי מעשר) – עליו לתת לו, אם אינו בשימוש. אך אם הוא לומד כעת בספר זה וחברו מבקש ממנו להשאילו – אינו חייב לתת לו).

 

טלטול נר ע"י נתינת לחם עליו

מרן מביא בשו"ע בדין מוקצה, שיש אופן להצילו מאיסורו במהלך השבת למרות שבכניסת שבת היה מוקצה, והוא על ידי שמניח עליו בערב שבת דבר חשוב, או שעושה עמו תנאי. ומכל מקום, בנר שמדליקה האשה לכבוד שבת אין היתר להניח עליו כל דבר חשוב מבעו"י כיון שלעולם הנר יותר חשוב מכל דבר אחד, וז"ל השו"ע (סי' רעט סעי' ג'): "לטלטל נר על ידי שנותנין עליו לחם בשבת, אסור. ואם נתן עליו הלחם מבע"י, יש מי שמתיר לטלטלו בשבת ע"י לחם זה, ואין לסמוך עליו", עכ"ל (ועיין במש"ב שמביא טעם לדבר).

 

טלטול נר שכבה ע"י תנאי

עוד כותב מרן (שם סעי' ד'): "אם התנה מע"ש על נר זה שיטלטלנו משיכבה, מותר לטלטלו אחר שכבה. הגה: וי"א דלא מהני תנאי, וכן נוהגין במדינות אלו", עכ"ל. הרי שלדעת מרן, אף על פי שאין לסמוך אם מניח לחם וכדו' על הפמוט מערב שבת וכדלעיל, מכל מקום יכול להתנות עליו שכשיכבה יהיה מותר לטלטלו.

 

מוקצה מחמת חסרון כיס

הגדרת מוקצה מחמת חסרון כיס היא: כלי שמקפיד שלא להשתמש בו אלא לתשמיש המיוחד לו. בכלי שכזה אסור להשתמש בשבת אף לצורך מלאכה המותרת, ואפילו אם עיקר תשמישו של כלי זה אינו למלאכה של איסור. למשל: סכין מילה, או סכין שחיטה, כיון שבדרך כלל אין משתמשים בהם אלא לצורך תשמישם הייחודי, ואדם מקפיד עליהם מאוד, לכן אין שום היתר להשתמש בהם אפילו לצורך מלאכה מותרת (כגון קילוף תפוחים וכדומה), אפילו אין לו כלי אחר.

 

טלטול סכין מילה לאחר המילה

מוהל שהוזמן לכמה בריתות ביום שבת, מותר לו לטלטל את סכין המילה ממקום למקום, היינו מברית לברית. אך כשמגיע למקום האחרון, אסור לו ליטול את הסכין עימו מכיון שהוא מוקצה. ולכן אנו יעצנו, שהמוהלים יניחו שעון זהב, בקופסא שבה מונחת הסכין, ואז חל על הקופסא דין של בסיס לדבר המותר, ואחרי שיסיימו את המילה, יניחו את הסכין בקופסא ויכולים לקחתה לביתם, שאם לא כן, אסור להם לטלטל את הסכין מדין מוקצה מחמת חסרון כיס (יש שאמרו שיניחו בקופסא סוכריה – וזה לא מועיל). אבל יזהרו שלא לנקות את הסכין לאחר המילה, כי זה הכנה משבת לחול.

 

כלי שמלכתו לאיסור

צבת – מיועד למלאכת איסור, ואין דרך להשתמש בו לדבר היתר, ולכן דינו מוקצה בשבת.

 

כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר

פטיש – מותר בשבת לשבור אגוז הודו (אגוז קוקוס) בעזרת פטיש, כי זה נקרא כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר (אבל לא יטול פטיש גדול, כגון של חמש ק"ג).

אם רוצה לפצח אגוזים בשבת, ומפצח האגוזים נמצא במגירה במטבח, ועל השולחן לפניו מונח הפטיש, והוא רוצה לקחת את הפטיש – לדעת המש"ב (סי' ש"ח ס"ק י"ב): אסור לו להשתמש בפטיש, שכיון שמונח לפניו כלי שמלאכתו להיתר (מפצח) לא יטול כלי שמלאכתו לאיסור (פטיש). וי"א, שרשאי להשתמש במה שנוח לו – וכן אנו רגילים לפסוק.

 

דבר הראוי למאכל בהמה

כל דבר הראוי למאכל בהמה, כגון: קליפת בננה או קליפות תפוזים וכיו"ב, אינו מוקצה ויכול לטלטלו (לעיתים קליפות תפוזים הם גם מאכל אדם, כי יש שעושים מהם מיני מתיקה).

 

אבן

על אבן יש דין מוקצה, ולכן לא יטלטלנה מצד לצד, אא"כ ייחדהּ מע"ש לשימוש של היתר.

 

חול

חול שנמצא בארגז החול בגן המשחקים – מותר בשבת לשחק בו. אבל חול המיועד לבנייה – דינו מוקצה ואסור לנגוע או לשחק בו.

 

יש מאחינו האשכנזים שהיו נוהגים לירוק כשאומרים 'והאלילים כרות יכרתון' ב'עלינו לשבח', והיה אדם אחד עובר עם קופסא ובה חול ומכסה את הרוק בחול (ועיין חגיגה דף ה' ע"א). ואסור בשבת ליטול חול כדי לכסות דבר מאוס כגון רוק וכדו' כי הוא מוקצה, אלא אם כן הכינו מערב שבת.

 

בסיס לדבר האסור

עוף או בשר קפוא שאינם מבושלים – דינם מוקצה כי אינם ראויים לאכילה. ואם בתא ההקפאה מונחת קופסת גלידה ומעליה עוף קפוא שאינו מבושל, והנה בשבת באו אורחים ורוצה לכבדם בגלידה – כיצד ינהג ? אם שכח את העוף הקפוא מעל הגלידה – יכול למשוך את הגלידה כלאחר יד והעוף יפול, אבל אם הניח בכוונה את העוף על הגלידה, אסור לו ליטול את הגלידה, כי היא נעשתה בסיס לדבר האסור.

אם שכח דבר מוקצה על המיטה, כגון: את מעילו ובו הארנק, ובשבת באו אורחים לביתו והוא צריך את המיטה – מותר לו למשוך את המזרון והמוקצה יפול. אבל אם הניח את המוקצה ביום שישי על מיטתו במתכוון – אינו רשאי בשבת למשוך את המזרון, כי המיטה נהפכה להיות בסיס לדבר האסור, ומיגו דאתקצאי לבין המשמשות איתקצאי לכולי יומא.

 

טלטול כלאחר יד

עלה – אם היתה רוח מנשבת ביום שבת ונפל עלה על בגדו – אסור לו להסירו בידו, ואפילו ספק אם נתלש ביום שבת, אבל מנער את בגדו והמוקצה נופל.

שערה – מספרים על האר"י הקדוש שלא היה נוגע בזקנו בשבת שמא תיתלש שערה אחת. פעם אחת עבר יתוש ועקצו, והאר"י נגע בזקנו ולא הזיז את ידו עד מוצאי שבת.

אם ביום שבת נפלה על בגדו שערה – אסור לו להסירה בידו משום מוקצה, שמא נתלשה ביום שבת, אבל מנער את בגדו והיא נופלת מאליה.

 

הוקצה למצותו – תנאי על נויי הסוכה

א. קישוטי הסוכה אסורים בהנאה, וכיון שאסורין בהנאה, אסורין בטלטול בשבת ויו"ט משום מוקצה. אנו נוהגים לומר תנאי זה: "איני בודל מהם כל בין השמשות", ותנאי זה צריך להיות לפני השקיעה של ערב סוכות, ואם עשה תנאי זה מותר לו להשתמש בקישוטים שנפלו, וכן אם נפלה סיכה על הרצפה בשבת וחושש שילד קטן יגע בה, יכול להוציאה, אם עשה תנאי, אבל אם לא עשה תנאי – אסור, אלא יטלטלה ברגלו לצד כדי שלא ינזק, וכן אפשר ע"י מטאטא.

ב. על הסכך והדפנות לא מועיל לעשות תנאי, והם אסורים בהנאה כל חול המועד עד אחר החג, כיון שהוקצו למצוה, ואפילו ליטול מהם קיסם לחצוץ שיניו אסור.

ג. מותר להוריד את סדיני הסוכה בשעה שיורד גשם בכדי שלא יתקלקלו (מחמת הצבע היורד מהקישוטים שנרטבו וכדו'), וטוב להתנות על כך לפני החג. ואם לא עשה תנאי ודעתו להחזירם בעת שיפסק הגשם, מותר.

רמז למספר הדפנות – בדרך רמז אמרו, בתורה כתובה המילה "סכה" בלי וא"ו, ללמדנו שהסוכה יכולה להיות כמו האות ס' עם ארבע דפנות, או כמו האות כ' – עם ג' דפנות, או כמו האות ה"א – שתי דפנות ודופן שלישי רחוק כמו אות ה' (משם הגאון מוילנא).

 

פרוכת של בית כנסת

בזמנם היו הגבאים לוקחים את הפרוכות מבית הכנסת ונותנים אותם לרבנים כדי שיקשטו בהם את הסוכה. ולכאורה, כיצד עשו כן והרי פרוכות אלו הם הקדש לבית הכנסת ? אלא על דעת כן הם נתרמו, שהרבנים יקחו את הפרוכות וישימו אותם בסוכה שלהם, ולאחר החג מחזירים.

 

מטפחות של ס"ת לסגולה

יש נשים שלוקחות כסגולה מטפחת של ספר התורה, וקושרות אותה סביבם לרפואה, ומותר לעשות כן, בתנאי שיטלו רשות מהגבאי, והוא צריך לגבות מהן פי שניים משווי המטפחת (עיין שו"ע סי' קנ"ד סעי' ט', ועיין לכה"ח שם ס"ק ע"ג מש"כ משם הרשב"א).

 

השאלת ספסלים או שולחנות מבית הכנסת

יש שלוקחים ספסלים או שולחנות בהשאלה מבית הכנסת לצורך שמחה משפחתית וכדו', והדבר מותר בתנאי שהשואל משלם לבית הכנסת. ואם למשל השואל דואג לניקיון בית הכנסת וכדו' ויש כאן טובת הנאה, הדבר נתון לשיקול דעתם של הגבאים אם לתת לו אף בלי תמורה.

 

שלא להזכיר מלאכות אסורות שיעשה אותם למחר

אסור להזכיר בשבת לשון של מלאכה האסורה בשבת, ולכן לא יאמר לחברו "מחר אני אתקשר אליך", אלא יאמר לו: מחר נדבר בע"ה, וכיון שלא אמר לשון "התקשרות" שהיא מלאכה האסורה בשבת, אין בזה איסור. וכן לא יאמר לחברו "מחר אני נוסע לתל אביב", אבל רשאי לומר "מחר אני הולך לתל אביב", כי כל דבר שיש היתר לעשותו מותר לאומרו לחברו, וכיון שיכול ללכת בשבת על ידי בורגנין, לכן מותר לומר בלשון 'הליכה' (עיין לבא"ח וישלח אות ג').

כמו כן, לא יאמר לחברו העובד כסייד וכדו', שיבוא אליו לאחר שבת כדי לדבר בענייני סיוד דירתו, אלא יאמר לו: בא אליי בבקשה לאחר שבת, והוא יבין בעצמו שבכוונתו לדבר עימו בענייני סיוד הדירה.

 

רכישת תרופות בשבת

בכל שבת יש בית מרקחת תורן הפתוח בשבת, כדי של"ע יוכל אדם הזקוק לתרופה לרכוש אותה גם בשבת. ואם מגיע אדם שומר מצוות לבית מרקחת בשבת, הוא מתבקש להניח משכון כגון: שעון או תעודת הזהות, כדי שישוב במוצאי שבת וישלם את מחיר התרופה. ואם עושה כן לא יזכיר לשון של 'משכון', ועל זה אומר הרמ"א (סי' ש"ז סעי' יא): "וכשלוה בשבת ואינו רוצה להאמינו יניח משכון אצלו, אבל לא יאמר לו הילך משכון, דהוי כעובדא דחול", הרי שגם באופן זה צריך להזהר שלא לחלל את קדושת הדיבור בשבת.

 

ממצוא חפצך ודבר דבר

התוספות במסכת שבת אומרים (דף קי"ג ע"ב ד"ה שלא יהא): "שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. פי' בקונטרס כגון מקח וממכר. ואין נראה לר"ת דהא כבר נפקא ממצוא חפצך, אלא אומר ר"ת כדאמר בויקרא רבה (פ' לד) ר"ש בן יוחי הוה ליה אימא סבתא דהות מישתעיא סגיא (היתה מדברת הרבה) אמר לה אימא שבתא הוא, שתקה. משמע שאין כל כך לדבר בשבת כמו בחול ובירושלמי אמרי' בטורח התירו בשאלת שלום בשבת", עכ"ל.

 

אמו של רשב"י לא דברה דברי חול בשבת ובודאי שידעה הלכה זו, אלא היא דיברה בדברים המותרים, ואמר לה רשב"י שאף בהם תמעיט כדי שהרואים לא יחשבו שמדברת דברים בטלים ויבואו לדבר דיבורי חול בשבת.

 

יש כמה משפחות שמנהגם לעשות בשבת תענית דיבור. פעם אחת באה אלי אשה אחת ואמרה לי שאינה יכולה לסבול שבעלה עושה תענית דיבור בשבת, כי היא מביאה לו תה והנה הוא רומז שכוונתו היתה לקפה וכן להיפך. קראתי לבעל ואמרתי לו, הרי כתוב "ואהבת לרעך כמוך"?! אך אם הוא רוצה להמשיך במנהגו, אזי יכין מערב שבת פתקים שעליהם כתוב 'תה', 'קפה', 'סוכר', 'מלח' וכדו', ובכך הוא יקל על אשתו.

 

ואהבת לרעך כמוך

אחד מגדולי דורנו זצ"ל היה רגיל לאכול גרעינים בשבת, ואשתו המסורה היתה מביאה לו מידי ערב שבת צלחת מלאה בגרעינים, ואחרי שהיה מסיים לאכלם, היתה מרימה את הצלחת וזורקת את הקליפות לפח האשפה. פעם אחת, הוא שם לב שהרבנית הרימה את הצלחת ובה קליפות הגרעינים, אך על פניה היה ניכר כי הדבר מאוס בעיניה. והוא אמר לי שמאז אינו אוכל יותר גרעינים בשבת, כדי שלא לצער את אשתו.

 

קליפות גרעינים

מי שרוצה לאכול גרעינים בשבת (יש עדות שלא אוכלים), ישים בצלחת הריקה המוכנה לקליפות, דבר הראוי אפילו למאכל בהמה (כגון קליפת בננה), ואז מותר לו להניח בצלחת את קליפות הגרעינים או קליפות של ביצה, ואם לא עושה כן הוא מבטל כלי מהיכנו אפילו אם הכלי חד פעמי.

 

הוצאת אשפה

אם פח האשפה שבביתו מעלה ריח רע, מותר בשבת לזרוק את האשפה שבתוכו לפח הציבורי. ואח"כ יניח בפח דבר מאכל, ואפילו הראוי למאכל בהמה, ואז רשאי להחזירו לביתו. ואם לא עשה כן אסור לו להחזירו כי הוא מוקצה מחמת מיאוס.

 

אם מטאטא את רצפת הבית בשבת ואוסף את הלכלוך בעזרת כף אשפה, וזורקו לפח, והכף נשארה נקיה, מותר לו שוב להשתמש בה. אך אם יש בכף לכלוך שנמאס, כל שהוא בידו מותר לו לשטוף את הכף, ובלבד שלא יתכוון להכינה לשימוש ביום חול.

 

מוקצה בבין השמשות אסור בשבת

כל דבר שהסיח דעתו ממנו בערב שבת כגון שזרקו, הוי מוקצה בשבת ואסור לקחתו. ולכן אם זרק בערב שבת כוס חד פעמי וכדו' או בקבוק פלסטיק לאשפה או למשולש שבכיור, ובשבת הוא זקוק להם – אינו יכול לשוב ולקחתם, שכיון שזרקם בערב שבת הוי היסח הדעת ונהפכו למוקצה, ומוקצה בבין השמשות מוקצה לכל היום.

אבל אם ביום שבת זרקם לאשפה – רשאי לקחתם ולהשתמש בהם, כיון שבבין השמשות הם היו ראויים, ואין מוקצה לחצי שבת.

 

הוצאת מֵי החלב מתוך גביע לבן

אם פותח גביע של לבן וכדו', ורוצה להוציא ממנו את המים שבו – מותר, ובתנאי שיישארו מעט מים בגביע, כדי שלא יהיה בורר. אבל להוציאם בכפית – אסור משום שהוא בורר בכלי.

 

התירו סופן משום תחילתם

נהג אמבולנס שהוזמן להסיע יולדת לבית החולים – האם הוא רשאי לחזור לתחנת מד"א או שעליו להמתין בבית החולים עד שיקראו לו שנית? ולמעשה, מותר לו לחזור לתחנת מד"א בתנאי שמשם יהיה לו יותר נוח לנסוע למקום אחר שיזדקקו לו. אבל אם נוסע לתחנת מד"א מטעמי נוחות אישית, כי יש שם אוכל ושתיה וכדו' – אסור לו לחזור לשם, אלא ימתין בבית החולים עד שיקראו לו שנית.

 

פיקוח נפש

ישנם מקומות שיש בהם אמבולנס למקרה חרום ויש גם נהג יהודי וגם נהג גוי, ושניהם מומחים – איזה מהם יקח ?

כתב מרן בשו"ע (או"ח סי' שכ"ח סעי' י"ב): "כשמחללין שבת על חולה שיש בו סכנה, משתדלין שלא לעשות ע"י אינו יהודי וקטנים ונשים, אלא ע"י ישראלים גדולים ובני דעת".

 

כלומר לדעת מרן, לא יקחו אמבולנס עם נהג גוי כי עלול לצאת מזה תקלה, שהרי הרואים יחשבו שבמצב של פיקוח נפש יש לעשות רק ע"י גוי, ואם אינו בנמצא יתרשלו במתן העזרה ועלול החולה למות, ולכן יש לעשות דוקא על ידי ישראלים גדולים ובני דעת (ועיין למש"ב שם ס"ק ל"ג).

וכתב הרמ"א (שם): "וי"א דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור ע"י שינוי, עושה ע"י שינוי; ואם אפשר לעשות ע"י אינו יהודי בלא איחור כלל, עושין ע"י אינו יהודי, וכן נוהגים; אבל במקום דיש לחוש שיתעצל האינו יהודי, אין לעשות ע"י אינו יהודי".

 

אבל במקום שיש נהג אמבולנס גוי והוא קבוע – לא יחפש נהג יהודי, כי בכגון זה אין חשש של מרן הב"י.

 

אמירה לגוי

רק בפיקוח נפש כגון: בשריפה, התירו אמירה לגוי. אבל בשאר דברים אסור לומר לגוי בשבת שיעשה מלאכה בשביל היהודי.

 

גוי של שבת

יש מקומות שיש להם "גוי של שבת", והם מתירין לעצמם לומר לגוי שיעשה פעולות האסורות בשבת, כגון הדלקה וכיבוי של חשמל וכדו'. ויש לדעת, שאסור לומר לגוי שיעשה פעולות בשבת, ובפרט אם עושה בשביל ישראל.

מסופר על יהודי אחד שפרנסתו היתה בדוחק, והוא מצא דרך חדשה להתפרנס, ומה עשה ? קבע מושבו בעיר בני ברק, וגידל את שערות ראשו, ודיבר רק בשפה האנגלית, וכיון שכך הבינו תושבי המקום שהוא גוי, ומאז הוא נעשה גוי של שבת. לימים, החליט אותו אדם לחזור בתשובה, והוא פנה לרב הקהילה וסיפר לו שהוא יהודי, ורק כדי להתפרנס עשה כן, וביקש ממנו שיורה לו כיצד לתקן את אשר עיוות. הרב נדהם למשמע אזניו, ושאל אותו מתי החלטת לחזור בתשובה ? אמר לו אותו אדם, באחד הפעמים שהייתי בבית המדרש שמעתי שאמרו שישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא, ושאסור לומר אפילו לגוי בצורה מפורשת שיעשה מלאכה בשביל יהודי, אלא רק ברמז, הרהרתי בתשובה.

 

הסעת יולדת לבית החולים

המסיע את אשתו היולדת לבית החולים בשבת, רשאי לנהוג ברכבו כרגיל, ומותר לו להדליק אורות אדומים לאזהרה למי שנמצא אחריו, או להשמיע קול בצופר וכדו'. וכשמגיע לבית החולים – מותר לו לכבות את מנוע הרכב, ולא כאותם האומרים שישאיר את הרכב דלוק – כי בעקבות זה עלולים לבא להרבה איסורים. ומה טוב אם יכבה את מנוע הרכב בשינוי, היינו ביד שמאל או בעזרת דבר מה אחר.

 

תפלה על החולה ביום שבת

ביום חול אנו מתפללים על החולים בברכת "רפאנו". ובשבת שלא אומרים ברכה זו, יכוון על החולה כשאומר "רופא חולים" בברכת "מחיה המתים".

בס"ד

דיני מוקצה מאת מרן הראשל"צ הגאון המקובל מרדכי אליהו ע"ה כפי שנתקבל מידידי היקר חכם אליהו הלוי הי"ו.
דיני מוקצה הרב הגאון מרדכי אליהו ע"ה

כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר

הלכות מוקצה חמורים מאד, ואם אינו יודע את כלליהם ופרטיהם, יכול בנקל להכשל
בהם.

הגמרא אומרת (שבת קכב:): "נוטל אדם קורנס לפצע בו את האגוזים, קרדום לחתוך בו
את הדבילה, מגירה לגור בה את הגבינה, מגריפה לגרוף בה את הגרוגרות".

הכלל הראשון במוקצה הוא: כל כלי שמיוחד לעשיית מלאכה האסורה בשבת, אין לטלטלו
שמא יעשה עמו את מלאכתו אשר יועד לה. המשנה מונה כלים שעיקר תשמישם לאיסור, אך
הותרו בטלטול כאשר זה לצורך מלאכה מותרת, אם לעיתים משתמשים בהם, כגון קורנס
לפצח בו אגוזים או קרדום לחתוך בו גבינה וכדומה. כלומר, השימוש המותר משנה את
דינו של הכלי, ואת הכלל שאמרנו בפתיחת הדברים.

 

פיצוח אגוזים בשבת

אם יש לפניו כלי מיוחד להיתר וכלי שמלאכתו לאיסור, והוא מעדיף להשתמש בכלי
שמלאכתו לאיסור, לדוגמא אם רוצה לפצח אגוזים בשבת, ועל השולחן לפניו מונח
המפצח, אך הוא רוצה לקחת את הפטיש שנמצא במגירה, דעת המש"ב (סי' ש"ח ס"ק י"ב):
אסור לו לקחת את הפטיש, שכיון שמונח לפניו כלי שמלאכתו להיתר (מפצח) לא יטול
כלי שמלאכתו לאיסור (פטיש). ומיהו, למעשה אנו אומרים שאם הוא מעדיף להשתמש
בפטיש (כי במפצח, האגוז מתפורר, אבל בפטיש רק הקליפה נשברת והאגוז נשאר שלם
ויפה, או מכל סיבה אחרת) – מותר לו להשתמש בפטיש למרות שיש לפניו מפצח אגוזים

 

כה"ח מביא שבזמנם היה כלי מיוחד שבו מניחים את האגוז, והיו מבריגים מלמעלה מקל
עץ שהיה לוחץ על האגוז עד שהיה שוברו, והתיר להשתמש בכלי זה בשבת.

אם רוצה לאכול אגוז קוקוס בשבת, יפצח אותו מבעוד יום. ואם לא עשה כן, רשאי בשבת
ליטול פטיש קטן ולשוברו (אבל לא פטיש גדול כיון שבו אין דרך לשבור בו אגוזים
וכיו"ב).

 

מכתש. ישנו כלי שבו שני חלקים מכתש ועלי. ואם רוצה בשבת בעזרתו של העלי לשבור
אגוזים וכדו' – מותר בתנאי שגם בחול משתמש בו לשבירת אגוזים.

 

מוקצה מחמת מצוה

הלכות מוקצה שייכים גם בתשמישי קדושה שהוקצו למצוותם. לדוגמא שמן שנשאר בכוסיות
של החנוכיה, דינו מוקצה, ואין להשתמש בהם תשמיש אחר.

שיעור חיוב זמן הדלקה של נרות חנוכה הוא חצי שעה לאחר צאת הכוכבים. ואם שם
יותר שמן ולא אמר שאינו מקצה ממנו רק חצי שעה, אז כל השמן ששם הוקצה למצוותו
(עיין מש"ב סי' תרע"ז ס"ק י"ח).

 

מוקצה מחמת חסרון כיס

הגדרת מוקצה מחמת חסרון כיס היא: כלי שמקפיד שלא להשתמש בו אלא לתשמיש המיוחד
לו. בכלי שכזה אסור להשתמש בשבת אף לצורך מלאכה המותרת, ואפילו אם עיקר תשמישו
של כלי זה אינו למלאכה של איסור. למשל: סכין מילה, או סכין של סופרים או של
ספרים, כיון שבדרך כלל אין משתמשים בהם אלא לצורך תשמישם הייחודי, ואדם מקפיד
עליהם מאוד, לכן אין שום היתר להשתמש בכלים אלה לצורך מלאכה מותרת (כגון קילוף
תפוחים וכדומה), אפילו אין לו כלי אחר.

 

מוקצה מחמת איסור

מוקצה מחמת איסורו = כלי שעיקר תשמישו לאיסור, ויש חשש שאם ישתמש באותו כלי
ואפילו לצורך היתר, ישכח ויעשה באותו כלי מלאכה אסורה. למשל: יש פלאפון שבו
תצוגה של השעה, ויש חשש שאם יטלנו בידו לראות את השעה, יבוא ללחוץ על אחד
הלחיצים מתוך הרגל, ונמצא עובר על איסור שבת בשוגג.

 

מוקצה מחמת גופו

מוקצה מחמת גופו = דבר שאינו לא מאכל אדם ולא מאכל בהמה, לא כלי, ולא צורת כלי
עליו, וכגון קורת עץ, אבנים, עפר, חול, ואפילו בעלי חיים (כגון כלב וכדומה) –
הרי הם נקראים מוקצה מחמת גופו, ומכל מקום יש כמה אפנים להתיר את טלטולם (עיין
בבית יוסף ריש סי' שח).

 

אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצימוקים

הגמרא אומרת (שבת דף מ"ה, וביצה דף מ' ע"ב) "אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות
וצימוקים בלבד". הפשט הוא, הכל מותר, ואין מוקצה אלא בגרוגרות וצימוקים. בזמנם
היו שוטחים ענבים או תאנים על הגג כדי לייבשם, ובשלב הראשון השמש מכה עליהם והם
מסריחים, ובשלב השני – כעבור זמן מה הם נעשים צימוקים או דבלות, ובין זה לזה –
דינם מוקצה, שכיון שדחה אותם בידיים להעלותן לייבשן, הסיח דעתו מהם. זה הפשט,
אבל כתבו חכמי המוסר עוד פירוש וכדלקמן.

 

יהודי לעולם אינו מוקצה

ניתן להסביר את דברי ר"ש גם בדרך המוסר. אומר ר"ש אין יהודי שהוא בגדר מוקצה
אצל הקב"ה, ואפילו אם התרחק מאד יש לו תקנה וצריך לקרבו. אבל אם יש אדם שהוא
בגדר 'דחינהו בידיים', שהוא היה תאנה טובה או ענבים טובים, ושנה ופירש, הוא כבר
נכנס לגדר מוקצה (תמיד ר"ש היה מזכה לחייביא, אבל כאן הדבר שונה וכפי שהגמרא
בפסחים מ"ט ע"ב אומרת תלמיד חכם ששנה ופירש קשה מכולם. כי אם תאמר לו שדבר
מסוים אסור, הוא יאמר לך, זה מתיר וזה מתיר, ואינו זוכר את הדברים האסורים).
ואעפ"כ אין להתיאש ממנו, ואדרבה יש להתפלל עליו שיחזור לאביו שבשמים.

 

עוף או בשר קפוא

עוף או בשר קפוא שאינם מבושל – דינם מוקצה בשבת, שהרי א"א לאוכלם. בזמנם היו
אוכלים בשר לא מבושל, והיו עדות מסוימות שנהגו לאוכלו באופן זה. אבל כיום אין
מי שאוכל בשר לא מבושל ועל כן דינו מוקצה, ואין להזיזו במקום הקפאתו.

 

לחם עטוף בניילון המונח במקפיא ועל גביו מונח עוף קפוא, וביום שבת הוא רוצה
לקחת את הלחם- מהדין מותר לו למשוך את הלחם והבשר יפול, ובתנאי שלא יגע בבשר.

אבל אם בע"ש אמר שאינו צריך את הלחם – אינו יכול לטלטל מן הצד ולמשוך את הלחם
והבשר יפול, כי זה נקרא 'בסיס לדבר האסור', ואפילו בגרמא אסור.

 

כחס על הנר – ודין שעון שבת

וכתוב "כחס של הנר כחס על השמן כחס על הפתילה חייב". יש אנשים שכשהחשמל נכבה
בליל שבת ע"י שעון שבת, הם נגשים לארון החשמל ומורידים את המתגים כדי שלמחרת
בבקר לא ידלק החשמל, או אם למשל, בליל שבת היו אורחים בביתו, והם ישנו בלילה
ובבקר הלכו, ובכל חדר הוא הדליק אור וכדו', ובבקר שעון שבת כיבה את כל החשמל
(ובעוד כמה שעות החשמל ידלק שנית) וכעת הוא רוצה לכבות את המתגים של החשמל כדי
לחסוך בחשמל – הדבר אסור מכמה טעמים: א. הכפתור שהם נגעו בו דינו מוקצה, כי
בבין השמשות היה דינו מוקצה – ומיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא ב.
בפעולה של כיבוי המתג הם עוברים על בונה או סותר בשבת (בלחיצה על המתג נוצר
חיבור של שני חוטי חשמל וזה בונה, ובכיבוי המתג נפרדים שני חוטי חשמל וזה
סותר), ויש להזהר בזה מאד, ועל כן לא תגע בו יד.

 

שעון שבת יש רבנים שאומרים שמותר להאריך או לקצר בשעון שבת ונותנים קולות בדבר.

ואנחנו רגילים לומר עליו "לא תגע בו יד", ואין לקצר או להאריך את זמן פעולתו של
שעון שבת, כי יש בו דין תוקע, ודין בונה, ולעיתים גם דין סותר. וכולם איסור
דאורייתא, ולחולקים יודו שיש איסור דרבנן.

 

לכבוד שבת קדש

ועל האדם לדעת שכל ההוצאות שמוציא לכבוד שבת, הוא יקבל בחזרה, ולא יאמר חבל על
החשמל.

הגמרא בביצה (דף ט"ז ע"א) אומרת : "תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה
אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה
ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר
ברוך ה' יום יום".

 

אם קנה פרי חדש באמצע שבוע, ואפשר לשומרו במקרר עד שבת, טוב שיעשה כן ויברך
עליו שהחיינו בשבת.

וישנה מחלוקת מתי יאכל אותו, האם בליל שבת או ביום שבת. יש מי שאומר ביום שבת
חשוב לאכול פרי חדש, ויש מי שאומר מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה ועל כן יאכלנו
בליל שבת.

ולמעשה, אם יש לו תאוה לפרי הזה יאכל בליל שבת.

 

הרואה פרי חדש ויש לו תאוה לאוכלו ולא אוכל, עובר איסור.

והגמרא מספרת על רב אחא שהיתה לו קופת חיסכון ובכל יום היה שם פרוטה, וכשהיה
מצטבר סכום כסף הוא היה קונה פרי חדש כדי לברך עליו שהחיינו.

 

בזמנם בחו"ל לא היה גלידה, אלא היו אוכלים בקיץ אבטיח או מלון והיו מניחים אותם
בבור מים כדי שיהיו קרים. גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבא"ח לא היה אוכל אבטיח עד
ליל ר"ה (ובבגדד ימי הקיץ היו חמים מאד), ולא שהיה מתאוה ולא אוכל, אלא הוא לא
היה מתאוה.

הרה"ג חכם ששון לעג'מי (הוא בא מפרס) בעל 'קול ששון' כותב שהיו נוהגים לתת לכל
אחד אבטיח קטן, חציו היה אוכל לפני הארוחה, וחציו לאחר הארוחה, אבל בבגדד לא
נהגו בזה. ומסופר שפעם היה סכסוך בין עשיר לעני, ובאו לפני בי"ד וחכם ששון
שהיה אב"ד אמר שהעני זכאי והעשיר חייב. אמר לו העשיר: עכשיו אני אחזיר אותך
לפ?ר?ס ! קם חכם ששון ומכר את כל תכולת ביתו, ואמר בליבו עד שאותו עשיר יזרוק
אותי לפרס, אני אלך לבד. באו אנשים ביום שבת לביתו והנה הם רואים שכל הבית ריק,
וכששאלוהו לפשר הענין, סיפר להם את המעשה. מששמעו זאת הם הלכות לבית העשיר
ואמרו לו תראה מה גרמת וכו'. אמר להם העשיר אני אמרתי את דברי בצחוק. אמרו לו
אותם אנשים, כעת תלך ותפדה את הריהוט של חכם ששון ותחזירם לו. אמר להם העשיר,
אבל כל הריהוט שלו ישן. אמרו לו: אם כך תקנה לו הכל חדש, וכן עשה.

 

 

נויי סוכה

אם בסוכות נפלה חתיכת עץ מהסכך לרצפה, או רימונים שהיו תלויים נפלו – דינם
מוקצה ביו"ט או בשבת (ואם יש חשש סכנה כגון שילד קטן יחליק וכדו' – מותר לטלטל
את הרמון כלאחר יד).

ואם אמר בערב סוכות אני לא מקצה דעתי מהרימונים והסיכות כל בין השמשות – מותר.
אבל אינו יכול לומר אני לא מקצה עצמי מהסכך, שהרי הוא צריך לסכך.

 

מצה שמורה

אם יחול פסח ביום ראשון (כמו השנה), יש מי שאומר שאם בכוונתו ללכת להוריו או
לחמיו כבר ביום שבת, אסור לו לקחת עימו את המצה שמורה שהרי דינה מוקצה מחמת
חסרון כיס, שהרי הוא לא אוכל ממנה בשבת, וכן לא יתן אותה לקטן ועוד, והוי כמכין
משבת לחול. אלא בערב שבת יקחנה למקום שבו ישהה בחג.

 

היה יהודי אחד שכל יום שבת נהג להביא בקבוק שבו יין להבדלה ובו שיעור של כוס
אחד בלבד.

ואמרנו לו שאסור לו לעשות כן שהרי הוא מכין משבת לחול – משבת להבדלה במוצאי
שבת, ולמרות שזה לצורך מצוה הדבר אסור. ועל כן טוב אם יביא יין בכמות גדולה
יותר, ויאמר אני מביא יין זה לביכ"נ ביום שבת גם כדי שאשתה ממנו מעט. אבל להביא
רק להבדלה אסור משום שמכין משבת לחול.

 

שיריים של האדמו"ר

היום בבקר הייתי בבר מצוה ועשו סעודה והניחו לידי פיתה כדי שאברך עליה 'המוציא'
וברכתי ואכלתי חתיכה קטנה, ופתאום אני רואה שמישהוא חטף את הפיתה, שאלתי אותו
מה זה ? והוא ענה, זה שיורי אדמו"ר. אמרתי לו בבדיחותא תקח אבל תביא לי פיתה
חדשה.

ובשבוע שעבר היה קידוש של חתן, והחתן ישב על ידי, והגישו 'קוגל' ואני לקחתי
חתיכה קטנה ואכלתי, והנה החתן חטף את שאר החתיכה. אמרתי לו: לא קבלת 'קוגל' ?
והוא אמר לי זה שיירים.

בהתחלה, מנהג האשכנזים בשיירי האדמו"ר לא מצא חן בעיני, אבל לאחר שמצאתי מקור
לכך בירושלמי נחה דעתי במנהג זה.

הגמרא בירושלמי אומרת שלאחר קידוש החדש היו ביה"ד עושים סעודה, ורצה רבן יוחנן
בן זכאי להשתתף בסעודה זו אך לא נתנו לו בטענה שבסעודה זו משתתפים רק אנשים
חשובים. ואחרי שסיימו לאכול הלך רבי יוחנן ולקח את הפירורים שמתחת לשולחן ואמר
שזה שיירי הסעודה של הרבנים. הרי מכאן יש אסמכתא לשיורי אדמו"ר.

 

טעם איסור טלטול בשבת

ישנה מחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד בטעם איסור טלטול מוקצה בשבת.

 

וז"ל הרמב"ם (פכ"ד מהל' שבת הל' יב): "אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך
שהוא עושה בחול. ומפני מה נגעו באיסור זה, אמרו ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא
יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול, ולא שיחת השבת כשיחת החול שנאמר 'ודבר דבר', קל
וחומר שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו ויבוא
להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהן שהרי
הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה
למען ינוח".

 

לעומתו כותב הראב"ד: "עוד אמרו אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא, ועוד אמרו בימי
נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו שאמרו שלשה כלים קטנים נטלים על השלחן נמצא כי
מפני חיוב הוצאה אסרו בטלטול מה שאסרו שהוא גדר להוצאה".

 

בבית המקדש כשהיה חל ערב פסח בער"ש היו שוחטים, ועשו פעם חשבון שמליון ומאתיים
אלף קרבנות שחטו שם. ומהיכן היו מספיק ברזלים לתלות את הבהמות ? אלא היו לוקחים
שני בני אדם העומדים זה לצד זה ומניחים על כתפיהם חתיכת עץ שעליה היו תולים את
הבהמה, והיו מתחלפים ביניהם.

ומותר לטלטל עצים אלו בשבת, כי הפשטת העור היא לצורך ההקטרה ע"ג המזבח.

 

פתיחת קופסאות שימורים

פעם אסרו לפתוח בשבת קופסאות שימורים קטנות, כיון שיוצר כלי, והיו בעלי מלאכה
שהשתמשו בקופסות אלו לאחסון כלי עבודה קטנים. אבל כיום אין מי שמשתמש בקופסאות
אלו, ואפילו לא בקפסאות המכילות חצי ק"ג, ולכן מותר לפותחם בשבת.

אבל בקופסאות שימורים המכילות חמש ק"ג ויותר כיום יש מי שמשתמש ולכן אסור
לפותחם בשבת. ואם באו אורחים לביתו, ולא פתח את הקופסא מערב שבת, הוא יכול
לפתוח מעט בצד אחד של הקופסא, ויניחנה בתוך סיר או קערה עמוקה, ויפתחנה מהצד
השני, ובכך ביטל שם כלי מהקופסא.

 

אין מוקצה באוכלין

אין מוקצה באוכלין. ולכן אם למשל הניח ארגז של תפוזים בחצר ביתו, ובשבת רוצה
להכניסו לבית כיון שיורד גשם וכדו' – מותר. וכן אם למשל קיבל כמה חבילות של
שוקולד וגמר בדעתו ליתנם במתנה, אע"פ שהקצה אותם מדעתו – מותר לו לאכול מהם
בשבת כי אין על אוכלין דין מוקצה.

 

דין מוקצה בכלים

אבל אם קיבל לחתונתו כמה מערכות של כוסות, והחליט לתת אותם במתנה לחברו
שמתחתן – אסור לו בשבת להשתמש בכוסות אלו, כיון שזה נקרא לסחורה.

 

ענף עץ שנפל לתנור ביו"ט

אם ביו"ט נשבר ענף מהעץ ונפל לתוך התנור הבוער – יש דין מוקצה על ענף זה, ומותר
לאפות בתנור זה ע"י שיוסיף עצים. והטעם הוא, כי בזמנם היו מבעירים את התנור,
אבל לא היו אופים בו אלא בזמן שהיו העצים כבר גחלים ולא כשיש להבה, ולכן בשעה
שהענף נפל לתנור אני לא משתמש בתנור אלא עד שהלהבה תכלה והכל יהיה גחלים.

 

גרם כיבוי

אם בער"ש הדליק נרות שבת בנר שעווה גדול, ואינו רוצה שכל הנר ידלק, ולכן הניחו
בתוך חול כדי שכשיגיע חציו לחול יכבה, או שהניחו במים כדי שיכבה, י"א שאסור
לעשות זאת בער"ש כיון שגורם שיכבה בשבת.

 

יש המדליקים נרות שבת בשמן זית וממלאים כוסות זכוכית במעט מים ועל גביו שמים
שמן.

ויש לדעת, שאם כוונתו כדי לכבות שהכוס לא תתפוצץ מחמת חום האש – אסור. אבל אם
כוונתו להגביה השמן ולא בשביל לכבות – מותר. ללא מחשבה כלל – אין בעיה.

 

ביטול כלי מהיכנו

לכל מזגן יש צינור ניקוז למים, ואם למשל המים הללו נשפכים מהצינור על המדרגות
שלפני ביתו או שלפני הכניסה לבית הכנסת וכדו' ורוצה בשבת להניח כלי במקום מוצא
המים – אסור מפני שמבטל כלי מהיכנו, שהרי המים הללו דינם נולד והם מוקצים.

אלא אם כן יקח קליפה של תפוז או בננה ויניחנה באותו כלי שאז אין בזה דין מבטל
כלי מהיכנו.

 

דיני קרח

הנחת קוביות קרח בשבת בתוך משקה כדי לקררו – לכו"ע מותר.

הנחתן בתוך כוס ריק והם נמסים שם: לדעת השו"ע – מותר, דעת המש"ב בדעת רמ"א: טוב
להחמיר משום נולד (עיין למש"ב סי' ש"כ ס"ק ל"ה שלדעת רמ"א יש להחמיר, אבל לצורך
אורחים מותר).

ריסוק קוביות קרח – לכו"ע אסור (עיין לשו"ע סי' ש"כ סעי' ט', ולמש"ב שם,
ולבא"ח ש"ש יתרו אות ט'. ועיין במסכת שבת דף נ"א ע"ב וברש"י שם ד"ה אבל נותן).

 

מותר בשבת להוציא את קוביות הקרח מתוך התבנית על ידי שמוציא את מסגרת המתכת
שגורמת להפרדת הקוביות.

 

פעם היו מקררים שהיה בהם מגש וכל המים שנוזלים מהקרח שבתא ההקפאה היו נופלים
למגש זה. ובע"ש היה צריך להוסיף מים למגש, כדי שיהא מותר לקחת את המגש ולשופכו,
ואם לא עשה כן אסור להוציאו החוצה משום נולד.

 

הלכות שבת הם כהררים התלויים בשערה, לעיתים מותר לאדם בשבת לעשות פעולה הכרוכה
במאמץ רב, אבל פעולה קטנה ביותר שבקלות ניתן לעשותה, אסורה (למשל, אם יש לו
הרבה אורחים והוא צריך לפרוס את חלות לפרוסות, והוא חותך וחותך עשרים חלות או
יותר עד שידו כבר נשברת, דבר זה לצורך אכילה ומותר. אבל לעשות פעולה הכי קלה
של הדלקת מתג חשמל, אסור משום בונה או סותר).

 

טאטוא הבית

כיום שרוב המטאטאים הם משערות שלא נשברות, מותר, וכן מפני שאין בבית עפר.

 

 

ניגוב הרצפה במגב

אם ביום שבת נשפך על הרצפה מעט מים, מותר למושכם בעזרת מגב, ובתנאי שמנגב מקצת
החדר, אבל לא את כל החדר משום שזה עובדין דחול.

לנגב את המים בסחבה – אסור שמא יטלטל אח"כ את הסחבה שהיא ספוגה מים, ובנגיעה
בלבד יבא לידי סחיטה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 
.

Share Button

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים